גלות

אבא עם הילדות שלו מדבר בעיברית, שני חבר'ה צעירים מדברים בעיברית, המוכר אמנם לא יודע עיברית אבל שאל אותי "דו יו וונט טהינה אנד הומוס אין דה לאפה?". שתי אמהות צעירות בכסוי ראש מדברות אחת עם השניה בעוד ילדיהם, עם ציציות משתלשלות, נהנים מהפיצה. מולנו חנות בשם דה מיצווה סטור 613 ובכל רגע נתון עובר לידנו, ברגלו או ברכבו, אדם עם כיפה על הראש.
 שש וחצי שעות נסיעה, לא כולל טעות שלי שהובילה אותנו חצי שעה לכיוון הלא נכון.

עד מתי כביש 5, סן פרנסיסקו – לוס אנג'לס.

תרשו לי... – דוס אנג'לס.

-- -- --

 

סופ"ש ארוך. לשבת וראשון התווסף גם שני: פרעזעדענט דעיי – יום הנשיא.

התארגנו כראוי ויצאנו להתאווררות קצרצרה במחזותיה היהודים של קליפורניה.

יום שישי, לאחר בית ספר, פנינו הביתה להתארגנות ומשם לפקקים שעה לפני שבת בדרך לאוקלנד, שכנתינו הקרובה. התארחנו לארוחות שבת אצל זוג צעיר וקורע מצחוק, אהרון ורינה, אשר עושים נפשות באיזורם. אוכל טעים, שבת במקום אחר, קצת להשתחרר. בחיי זה היה טוב. רחוק מהכל.

 

בית כנסת מגניב יש להם באוקלנד, בית כנסת משולש, מה שגרם לנו מעט תהיות לזהותם המקורית של בעלי המבנה. נעננו בכך שהמקדש מעט, בצורתו הנוכחית, מסמל את אהלו של אברהם אבינו, חתיכת אוהל הייתי אומר.

אהרון ורינה דאגו לנו לשינה אצל חבריהם. הבנות שוכנו בדירה הקרובה (20 דקות), ואנו הבנים כיתתנו את רגלינו עשר דקות נוספות ב-שדרת פארק, כך שהיה לנו יותר זמן לחשוב.

 

שבת בבוקר עושים את דרכנו במזג האויר החמים של אוקלנד, עם חולצות קצרות לשם שינוי, לעבר בית הכנסת. בכרסנו עוגיה וכוס מיץ תפוזים מפנק שהוענקו לנו ע"י סברינה מארחתינו.

בין ביס ללגימה דיברנו מעט עם סברינה. היא סיפרה על בעלה, פיל, שלומד באוניברסיטה השכנה ועל כך שהוא קיבל הצעת עבודה בארץ, ללמד באחת האוניברסיטאות בארץ. הם מתכננים לעלות לארץ אבל הם עוד לא החליטו.

כמובן, חשבתי, זו החלטה קשה, אבל כשהיא המשיכה התברר שהם לא החליטו אם זה יהיה לפני החגים או לאחריהם ....מגניב.

 

אני וישי צועדים, שבת בבוקר,  אנשים יושנים.

מספר מפהקים מסתובבים עם כלביהם, ישי מושך את תשומת הלב עם טליתו המתנפנפת, מדברים.

השיחה גולשת מעתיד האומה ועד למחסור החמור שלנו בסבון כלים, בין לבין "זה" עלה, בהתחלה היה קשה לי להסכים, אבל אחרי שמקדישים לזה מעט מחשבה או יותר נכון מבלים יומיים ב-דוס אנג'לס, עלול להפלט איזה לעזאזל קטנטן של חרטה.
יש להם הכל. קהילה, חיי תרבות, מסעדות, חבר'ה, בתי ספר, לאפה ופלאפל. הכל חוץ מארץ ישראל, אבל גם היא, הם יודעים, מחכה להם, לא בורחת לשום מקום.

 

"ממש צריך להעריך אמריקאים שעולים לארץ" ישי פתח, "כאילו... יש להם פה הכל, עבודות טובות, הם גרים באיזורים טובים, יש קהילה, יש שקט לילדים, אף אחד לא רודף אותך פה, אין פיגועים ובכל זאת אנשים, משפחות, עוזבים הכל ועולים לארץ, ומה מחכה להם בארץ? צוחקים עליהם או עובדים עליהם בעניים".

תכל'ס.....

 

מוצ"ש.

חזרנו לכמה שעות שינה בסן פרנסיסקו ובארבע לפנות בוקר היינו יושבים על מטלטלינו ברכב, אפילו הספקתי לשטוף כלים, ווהו!!

שש שעות נסיעה, ישי ואני התחלקנו בנהיגה, הלוך.

(סיפור נחמד – עצרנו בדרך על כביש 5 בכדי להתפלל באיזה תחנת מנוחה. כולם כבר התחילו להתפלל ואני הייתי עוד בטלפון עם אחי ה-"נחלאווי הצעיר" שיצא לשבת, אח"כ בזריזות אצתי לתפילין.

בין היד לראש ניגש אליי אדם בין 62, דווקא ניראה בתחילת החמישים, ולא... לא היה תלוי עליו שלט אני בן 62.

הוא פשוט ניגש ואמר " אני מרגיש אשמה, לא הנחתי תפילין מאז בר מצווה ופתאום ככה לראות אותכם". חייכתי, מצביע על התפילין מציע לו להניח אחרי, הוא התעלם מההצעה, ישי הגיע והוא דיבר איתנו קצת, ישי הציע, גם הוא, לעזור לו להניח את התפילין אבל היהודי התחמק, "אני כבר לא זוכר איך להניח" חזר ואמר, "אפילו לקרוא עיברית כבר שכחתי". הוא חישב שעברו 49 שנה מאז שהניח תפילין, מאז הבר מצווה.

דיברנו קצת על המספר המתדלדל של יהודים אורתודוכסים ברחבי ארצות הברית, "נחמד לראות שנשארו יהודים אותודוכסים" סיים ונפרד בחיוך. דווקא פתיחה מגניבה לתפילת שחרית. עכשיו שאני חושב על זה - הפרדוקס הוא שאותו אדם אמר שגם הוא בדרך לאל.איי ?! מוזר.... בכל אופן לעינייננו).

  

את יום ראשון עברנו ב:

 1.מוזיאון אומנות בשם גיטה.

2. קיטוריו של ישי – מדוע אנחנו במוזיאון?? כשעוד לא אכלנו משהו מארבע בבוקר!!!!

 

בערב התוודעתי, פנים אל פנים, לסוג אחר של שליחות. שליחות בקהילה דתית וגדולה במיוחד.

לא מזמן, פגשנו את דני ימיני, השליח המרכזי בלוס אנג'לס, ולא אומר תשבחות של אדם בפניו וברור שיש.

עמדנו בסטארבאקס, הוא אני ואלעד. אני זוכר שהוא התעניין בשליחות שלנו ועמד על ההבדלים, עם מעט הלצות פה ושם, בין השליחות שלנו בסן פרנסיסקו לבין השליחות של ארבע עשר בנות השירות בלוס אנג'לס. אך אין טוב ממראה עניים.

רייצ' ואביטל דיברו עם הבנות של לוס אנג'לס בקשר למקום הלינה שלנו ללילה ואולי גם איזה מסעדה, בשרית כמובן, לסיומו של יום. השליחות, ישתבח שמם, היו עסוקות בבית ספר ושאלו לעזרה על מנת לסיים כמה שיותר מהר, כך שמצאתי את עצמי באמצע טיול נועץ בדי זהב לארונות והופך בית כנסת בבית ספר לאולם בו יוענק האוסקר של פורים.

 

נענו בעיקר סביב הצירים "פיקו" ו"רוברטסון", האזור בו מתרכזים היהודים.

חנויות ובהם כיתובי עיברית בצד ערבית (– פרסית) על חלונות ההראווה סביבנו.

לפני שפנינו לבית הספר, בכדי להשביע את רעבונו המשתלח של ישי, אכלנו בטאבון בשם מאפיית ביבי, שם לצד איתיות עיבריות המציינות מיני מאפים נכתבו מחירים לפי המטבע המקומי – דולר.

לארוחת ערב, לאחר סיומם של הקישוטים בבית ספר, אכלנו סיני מוקפץ במסעדה פרסית כשרה.

בתי כנסת על ציר פיקו, הרבה כיפות מכל סוגי הבדים והצבעים.

את  היום השני סיימנו על לאפה במסעדת נגילה. יודעים כמה זמן לא אכלתי לאפה?!
"ממש צריך להעריך אמריקאים שעולים לארץ" ישי פתח, "כאילו... יש להם פה הכל, עבודות טובות, הם גרים באיזורים טובים, יש קהילה, יש שקט לילדים, אף אחד לא רודף אותך פה, אין פיגועים ובכל זאת אנשים, משפחות, עוזבים הכל ועולים לארץ, ומה מחכה להם בארץ? צוחקים עליהם או עובדים עליהם בעניים". תכל'ס.....

 

אני וישי עמדנו מחוץ למסעדה בוהים ברחוב. זה קרה שוב, בלי קשר לאוקלנד אבל בכל זאת עם...

"גלות!!!, זה ממש גלות" ישי צעק בתסכול.

עומדים מחוץ לנגילה ובפנים אבא עם הילדות שלו מדבר בעיברית, שני חבר'ה צעירים מדברים בעיברית, המוכר אמנם לא יודע עיברית אבל שאל אותי "דו יו וונט טהינה אנד הומוס אין דה לאפה?". שתי אמהות צעירות בכסוי ראש מדברות אחת עם השניה בעוד ילדיהם, עם ציציות משתלשלות, נהנים מהפיצה. מולנו חנות בשם דה מיצווה סטור 613 ובכל רגע נתון עובר לידנו, ברגלו או ברכבו, אדם עם כיפה על הראש.

ישי צחק רגע לפני הזעקה כאשר זוג לא דתי יצא ממרצדס שחורה. "ישראלים בטוח" טען, אני הייתי די מסופק. הם עברו לידנו, הבעל שאל את אשתו, באנגלית, אם המפתח אצלה והיא, בעיברית, עונה כן.  

 

יש להם הכל. קהילה, חיי תרבות, מסעדות, חבר'ה, בתי ספר, לאפה ופלאפל.

הכל חוץ מארץ ישראל, אבל גם היא, הם יודעים, מחכה להם, לא בורחת לשום מקום.

ובכל זאת חלק מהם כן עולים.

 

השאלה האמיתית היא – עד כמה אנחנו מעריכים את זה, אם בכלל?

 

 

 

--דתי במאפיה של ביבי, שימו לב לרבי מצד ימין למעלה--

 

--דתי מחוץ למסעדת נגילה--

 

--דתי נוסף מחוץ למסעדת נגילה--

 

--דתי נוסף מחוץ למסעדת נגילה--

 

--לאפה!!! במסעדת נגילה--

 

גמרא מתמטית

משוואות ומיספרים, גזירות שוות והיקשים. מתמטיקאים חרושי קמטים, רבנים בעלי זקנים מפותלים. תורה למשה מסיני ואקסיומות. אמונות ודעות.
טיק טק........
זמן עובר, ימים חולפים, חודשים נמוגים.
ההיסטוריה אוספת אל חיקה את שברי השניות החולפות.
רגעים חדשים מתיישנים.
בו בעת שני בחורי ישיבה ישובים.
בית כנסת קטן. שקט של שבת בצוהריים, עייפים לאחר הצ'ולנט של שבת.
שני בחורים ומולם ספרים פתוחים.

אלכס לצידי, שעון בכיסאו לאחור. חולצה כחולה עליה נתלית עניבה צבעונית משוחררת, שיער חום אדמדם, מבטא רוסי חמקמק שמכה באנגלית השוטפת ומבט זורח של אחד שהבין משהו שאני בכלל לא מחפש.
והתורה כתמיד, פועלת את פעולתה, סוחפת שני אנשים שרק דקות ספורות מכירים. נשטפים להרהורים ותהיות, דאגה לאומית, אידאלים ושאר מרעין בישין. בעיות והצעות.

אלכס סיים את לימודיו ב"היברו אקדמי" לפני שנתיים, אז החליט, מסיבותיו שלו, לדחות את הקולג' עד להודעה חדשה ופנה לארץ ישראל.
ל-"אייש" הירושלמית, ישיבת "אש התורה".
קיומו של ה-"חוזר בתשובה" האונברסלי, המניעים, כח הרצון והסקרנות, מאז ומתמיד העיקו עליי, מאיץ בי לחשוב, לשאול, להסס, לחקור פנימה לו יכולתי... לו הייתי מעז.
ומעז יצא מתוק, בן תורה.

משוואות ומיספרים, גזירות שוות והיקשים.
מתמטיקאים חרושי קמטים, רבנים בעלי זקנים מפותלים.
תורה למשה מסיני ואקסיומות.
אמונות ודעות.

שאלה ישנה עלתה.
בעבר, עוד לפני שמוסד השליחים צבר את תאוצתו הבלתי טבעית בבית הספר, רבנים לימדו בכיתות.
לנו נאמר שדווקא בשנים האחרונות, מאז הגיעם של השליחים, ההצלחה רבה יותר, בחורים ובחורות נרשמים לישיבות הגולה ואף עולים לארץ.
ילדים בני שמונה עשרה מחליטים לפתע לעבור לעולם מושגים אחר לגמרי.

"אלכס יש לי שאלה" שיניתי נושא, אמרתי לו שממש מעניין אותי לדעת איך היה ב"היברו אקדמי" בזמן שרבנים עוד לימדו.
מהיר וחלק – "היה נורא" הוא ענה, היישיר מבט והסביר, "הם לימדו הרבה... אבל הם לימדו אתאיסטים גמרא".
"וכשבאו השליחים?" רציתי לדעת. - הוא צחק, "כשהיו שליחים...", אמר בהגזמה, "...לא למדנו כלום". – "כלום?" – "כלומר לימדו...", תיקן," ...אבל זה לא היה זה. הם, השליחים, הראו את ההשקפה, הם הראו - יהדות".

סיפור, שמעתי, על שליח אשר נסע ללמד עיברית ברוסיה לתקופה של כשלושה חודשים. כבר ביום הראשון הודיע שהוא לא בא ללמד עיברית, הוא בא ללמד יהדות.

ילדים חילוניים שנשאבו לתרבות האמריקאית המקרקשת. כאשר שישי בערב מזכיר מסיבות ושבת בבוקר שינה ארוכה ועריבה. הלכות שבת?! קיר יָקְנה תחושה נעימה יותר, לפחות הוא לא יפגין אדישות או ינפנף אותך בפיהוקים.

מה ללמד? מה להראות?
אלכס אמר זאת במילים עדינות יותר, אבל "בדיחה" תהיה הגדרה די קולעת. זו בדיחה ללמד ילדים אתאיסטים גמרא, צריך יותר השקפה יהודית, פילוסופיה יהודית. קירוב.

השאלה התחדדה כאשר עמדתי לפני כיתה חדשה, כחמש עשרה בחורים בשכבות הגיל שבין כיתות ט' עד י"ב.
שיעור "דינים ומנהגים". הנושא אשר נבחר לתקופה זו – שבת.
בתחילה לימדתי את המחשבה מאחורי שבת, מקורות ועניינה.
כשהגעתי להלכות, לתכ'לס, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ילדים חילוניים שנשאבו לתרבות האמריקאית המקרקשת. כאשר שישי בערב מזכיר מסיבות ושבת בבוקר שינה ארוכה ועריבה. הלכות שבת?! קיר יָקְנה תחושה נעימה יותר, לפחות הוא לא יפגין אדישות או ינפנף אותך בפיהוקים.

נתונים יבשים או למשוך ב"קליות ואגוזים".
לדחוף מידע או לגרד בעדינות שכבות של אדישות מצטברת.

לסקרן, בתקווה שאגרום להם לרצות לדעת.
רצון שיחלחל בעד שכבות האטימות, שיחפש, שימצא, שיגע בהם.

סרט נע

באמצע השנה אתה קולט פתאום שישכחו אותך, שתהפוך לאיזה זיכרון מעומעם. שנה שלמה היית, עשית, וגם אם אתה הבן אדם הכי אנוכי, במשך שנה שלמה השקעת כוחות בעשייה למען אחרים, כפשוטו. ועדיין אני אהפוך לעבר, לאחד שהיה, עוד שליח. לא משנה כמה חותם אני ארצה או אצליח להשאיר.
יוצאים לשליחות.
מניעים מהולים בכיף ואידיאולוגיה. סיבות.

בארץ הימים תקתקו באיטיות, נוזלים, מטפטפים, ובסופו של דבר היום הגיע.
יושבים עם המשפחה בשדה התעופה על גלידה, מסתובב עם אחי הקטן באולמות הגדולים, מתחבקים ומנשקים...נפרדים.
עוד רגע עפים למקום אחר, לעולם אחר, תרבות, אנשים, שפה, עוד רגע ותהיה זר לשנה או פחות.

לא חושבים על הסוף.
הכי הרבה מתכננים מה לעשות כשכבר נחזור לארץ, לימודים/פסיכומטרי/עבודה, אבל לא חושבים על הסוף. על איך שהוא יראה, אולי, פשוט, לא רוצים לחשוב עליו.
היום האחרון, השבוע האחרון. כשהכל נגמר, כשזהו. כאשר המזוודות שעכשיו נחות ריקות בארון יהיו שוב ארוזות. כאשר בגדים מקופלים לצד מתנות בתוכם. ארונות שוממים. השבוע האחרון, היום האחרון, איך הוא יראה?
איך עוזבים שנה שכזאת מאחורה? איך עוזבים חבר'ה שנקשרת אליהם כל כך חזק? איך מתייקים אותם בעבר?
הייתי, עשיתי וכעת ממשיך הלאה.
ונמשיך הלאה, רק בגלל שככה הדברים עובדים. כי הזמן לא ייתן לך את כל ההזדמנויות שתרצה.

לפעמים זה עולה, לא רוצים לחשוב על זה, אבל תלמידים מספרים - על הפרידה של שנה שעברה, על הבכי, על השליחים שהיו...

כך שלפעמים זה קורה... נסחפים, מדמיינים דרמות והתרפקות.
נבטיח שנתקשר, שלא נשכח אותם בחיים, דמעות יפרצו את דרכם, אמיתיות.
פרידה חזקה, נקשרנו לכל כך הרבה תלמידים ותלמידים אלינו, וכשזה יתנתק זה יכאב, כפר גלובלי כביכול, אבל לא...
לא אותו דבר.

שליחים הולכים שליחים באים וכשהם ילכו אז תורם של אחרים יגיע, שנה אחר שנה.
לפעמים יש הרגשה שבשליחות יש משהו כפוי טובה.
באמצע השנה אתה קולט פתאום שישכחו אותך, שתהפוך לאיזה זיכרון מעומעם. שנה שלמה היית, עשית, וגם אם אתה הבן אדם הכי אנוכי, במשך שנה שלמה השקעת כוחות בעשייה למען אחרים, כפשוטו.
ועדיין אני אהפוך לעבר, לאחד שהיה, עוד שליח. לא משנה כמה חותם אני ארצה או אצליח להשאיר.

נקודה כואבת, במיוחד מאחר ואנשים, ...אני, לא מוכנים לקבל את העובדה שאנחנו "פיסה" קטנה מפאזל ענק בארבעה מישורים. לא מוכן לקבל את העובדה שאֵשַכַּח, למרות שאני אֵשְכַּח בעצמי.

שנה הבאה יבואו שליחים, חבר'ה בגילנו, ויתחילו את הכל מחדש.
ילמדו ויילמדו, יארחו, יקשרו קשרים חדשים עם החבר'ה שהתאהבנו בהם במשך השנה הזאת, ידהימו, יהפכו בעל כורחם לדמות שמעריצים ובוחנים. שנה שלמה. וגם הם...
הזמן יחלוף והשבוע האחרון יגיע, היום האחרון, יבכו ויחבקו – יפרדו.
יפנו את מקומם לבאים.

סרט נע.

סרט נע של עשרות אלפי, מאות אלפי, מיליוני שליחים מכל הסוגים - כולם במטרה להשפיע.
בעבר, בהווה ובעתיד.
ואת רובם שכחו וישכחו

נקודה כואבת, במיוחד מאחר ואנשים, ...אני, לא מוכנים לקבל את העובדה שאנחנו "פיסה" קטנה מפאזל ענק בארבעה מישורים. לא מוכן לקבל את העובדה שאֵשַכַּח, למרות שאני אֵשְכַּח בעצמי.

אשכח ששכחו אותי.

שיגועים

וואי, השבוע האחרון היה כל כך מתיש.
כל כך הרבה דברים שלא היו אמורים לקרות בכלל.

התחרפנתי לגמרי.
איי... קשיים זה דבר מעניין.
אנשים חכמים, במשך השנים, צוטטו כשהם מדברים על משמעותו של הקושי, על העוצמה בה הוא מטיח בפניך עובדות, אמת. על הצורה בה הוא גורם לך להעריך את הדברים, על הכח שהוא מעניק לך לאחר שעברת אותו בשן ורגל.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, חשבתי, מה יקרה אם יתרחש משהו קשה? אכתוב או לא אכתוב... וכשהחלטתי שלא, חשבתי שאם יקרה כבר משהו קשה - אז זה מה שאכתוב.

הציור הבא זה איזשהו דרך לפורקן עצמי. משהו מהיר, כהה ואגרסיבי.... משהו.
לא שזה עזר כל כך.
:)

קומיקס (אבל לא קומי):
http://forumpics.a7.org/?file=7_20071169487.jpg

להגדלה לחץ על הקישור

ביקורת בונה, ביקורת הורסת.

אינטרסנטי אממ...אולי, אבל אם נדע מה אנשים רוצים ונוכל לתת להם את זה אזי אף אחד לא יתנגד לקצת אינטרסנטיות בריאה :)
אל תבקר.

פעם, עוד לפני שהתחלתי לסלוד מזה, טחנתי ספרי מודעות עצמית. מדי פעם אני שוב פוזל אליהם, מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה. אני שונא ספרי מודעות עצמית.
בכל אופן, צמד המילים הנ"ל מופיע פעמים רבות, בווריציות שונות, בסוג זה של הספרות.
ספר חזק שהתוודעתי אליו בקורס ההכנה של השליחות כאשר הופיע מולנו אדם בשם ג'יימס מארלו ולמשך יום שלם לימד אותנו איך לעמוד מול אנשים, איך לדבר מול קהל. ג'יימס מארלו המליץ עליו בלבה (על משקל - בחום) שם הספר הוא – "כיצד לרכוש ידידים והשפעה / דייל קרנגי".
כן, הספר בהחלט מדהים ומלמד הרבה. שם, אדייק – גם שם, מוקדש פרק שלם לעניין ה-"ביקורת". ושוב צמד המילים – "אל תבקר" מסכמות היטב את הפרק.
מה שכן, הספר הזה הצטייר לקורא התמים, אנוכי, כאינטרסנטי בצורה קיצונית. מיסטר דייל קרנגי מקנה בסיפרו קודי התנהגות אשר לדעתו, המוערכת בהחלט, ישפעו על אנשים בצורה שאתם תרצו – בצורה המשתלמת.

אינטרסנטי או לא, פרק שלם נכתב על ידו. מאריך על כמה שהביקורת הורסת, שוברת, מרטשת, מרסקת, קוטלת ושות'...

אתה שונא ביקורת, שונא כשאנשים מצביעים על הכשלונות שלך, כשנותנים לך דרכי יעול, כששואלים שאלות מעצבנות. לפעמים רק בגלל ביקורת צפויה אתה משקר או מטאטא מתחת לשטיח כדי שלא ידעו, יותר נכון שלא יבקרו. "אמרתי לך..." ועוד.

בשבוע האחרון כל עניין הביקורות הגדיש את הסאה ובמיוחד בשבת.

מה מניע אדם לבקר? זו שאלה הפתוחה ליותר מידי הסברים. שקריים ואמיתיים כאחד. אבל לא זו הבעיה.
השאלה האמיתית, שאלה שאדם צריך לשאול את עצמו כשהוא מבקר...

למה אני גורם עם הביקורת שלי?

מן הסתם ישנה מקום לביקורת אבל תלוי מי מבקר? באיזה דרך מבקרים? את מי מבקרים? איפה מבקרים?
ואנשים???... אנשים שורקים ביקורות. לא ממש מקדישים מחשבה.

תלוי מי מבקר? באיזה דרך מבקרים? את מי מבקרים? איפה מבקרים? ואנשים???... אנשים שורקים ביקורות. לא ממש מקדישים מחשבה.

לראות בן אדם שסובל רק בגלל שמבקרים אותו, זה מרתיח. אני בטוח שאותו אחד שביקר חושב שהוא צודק, צודק במאה אחוזים, אחרת הוא לא היה אומר את שאמר. אבל מי נתן לבן אדם זכות לגרום לאחר להרגיש רע, להתנשא בצדקנות, להשפיל.
כואב אפילו לחשוב על כך, במיוחד בגלל שאעפ"י שאני רוצה להאמין שאני לא עושה את זה, רוב הסיכויים הינם שגם אני חוטא בזה, חושב שאני הכי צודק שבעולם.


ביקורת בונה, ביקורת הורסת.


המלצה:
כיצד לרכוש ידידים והשפעה / דייל קרנגי

אינטרסנטי אממ...אולי, אבל אם נדע מה אנשים רוצים ונוכל לתת להם את זה אזי אף אחד לא יתנגד לקצת אינטרסנטיות בריאה :)