קשיי קליטה

התכוונתי לכתוב קטע שלם על "פערי התרבות" הגדולים בין הארץ וכאן. על האסלות שמשום מה חייבות להיות ממש גבוהות ועושות רעשים מפחידים כשמורידים את המים, תחושת חוסר האונים בסופר מרקט אל מול מדפים עמוסים במיליון סוגים שונים של נייר טואלט – חד שכבתי, דו שכבתי, תלת שכבתי... היוקר המדהים של הירקות ובכלל האוכל הכשר לעומת החטיפים ושאר מיני ג'אנק פוד שעולים דולר ופחות. ועוד חוויות משבועיים ראשונים בארץ זרה, הגאווה בהתמצאות בנבכי הרכבת התחתית וההתאקלמות בבית הספר.
אבל אז הגיעה שבת, את השבת הראשונה שלי כאן ביליתי בסמינר הכנה (boot camp) של בנ"ע במחנה של בנ"ע בפנסילבניה, מכיוון שכבר הייתי במחנה הזה מספר פעמים, השבת היתה מעין חזרה הביתה ועוד יותר בשל העובדה שפגשתי את כל שאר השליחות לאזור ניו יורק. השבת היתה השבת הראשונה שלי בקהילה עצמה. כיוון שאני מסונפת לבית הספר התיכון במקום אין לי מחויבות לקהילה או בית ספר מסוימים ולכן במידה מסוימת הבחירה בידי איפה להתפלל. בהמשך בעז"ה נפתח את הסניף בבית הכנסת HIR (המרכז היהודי של ריברדייל) ואז נבלה שם די הרבה זמן..
בקטע שהתכוונתי לפרסם סיימתי עם קטע קצת מהורהר על המקום והרשמים שלי עד כה מהחיים היהודיים אותם פגשתי עד עכשיו כאן אחרי הכרת הקהילה וביקור בישיבה יוניברסיטי בניו יורק: "הקהילות כאן מבוססות, בתי הספר מדהימים, אבל הכל נראה לי כמו ניסיון עקר להצמיח שורשים במקום בו הם לא אמורים להיות... הישיבה יוניברסיטי היא מקום ענק, מלא בניינים, ספריות ומעונות לשירות הסטודנטים שילכו ויקבלו סמיכה רבנית לשמש קהילות ברחבי ארה"ב, יש להם פרויקט של סטודנטים שיוצאים לשמחת תורה לקהילות קטנות בשום מקום בארה"ב, פרויקט שהזכיר לי מאוד את הגרעינים התורניים אצלנו, ולמרות החשיבות שלו כשלעצמו התחושה שלי היתה למה?? אם כבר תבואו ותחזקו בארץ!! למה להשקיע כל כך הרבה כסף בחינוך יהודי, ובצורך להגן על הילדים מהתרבות האמריקאית הפולשנית כשאפשר להשיג חינוך יהודי איכותי וזול בהרבה בישראל???
אני יושבת עכשיו בבית המדרש של בית הספר מסביבי התלמידים לומדים בחברותות מסכת קידושין וקולות מעורבים של בנים ובנות, עברית, ארמית ואנגלית, הכל ממש בקדושה אבל במבט דרך החלון מציץ לו צלב מעבר לרחוב ובית הספר הנוצרי בהמשכו, ממולי כתובים על הקיר קטעים שונים, פרקי תהילים, נבואות נחמה וקטעי תפילות, הקיר מדהים ביופיו והרעיון שמאחרי העיצוב של הפסוקים אבל אין קשר בין קטע אחד למשנהו, הכל יפה מאוד אבל ממש מנותק."

אחרי שבת מדהימה כל הנ"ל עדיין נכון מאוד אבל זכיתי להכיר כמה וכמה משפחות איכותיות ומקסימות כאן. בערב שבת התפללנו בקהילת HIR, קהילה מאוד מיוחדת, במונחים של ישראל הייתי מכנה אותה אורתודוכסית מתקדמת. המניין מזכיר מאוד את מנייני קרליבך בירושלים אבל בשונה ממנייני קרליבך אחרים כאן החזן שר ושאר הקהילה מצטרפת אבל אין את ההתלהבות הקופצנית, השירה מדהימה וחברי הקהילה מוסיפים קולות ומעצימים אותה עוד יותר אבל הכל נעשה באופן מאוד מסודר, לכל יש זמן ומקום, לשירה, לריקודים ולשקט של התפילה. בית הכנסת בנוי כחלל גדול כשהבימה במרכזו והמחיצה בגובה מטר וקצת חוצה את החלל לרוחבו ועוקפת את הבימה, כלומר שעזרת נשים מקבילה לעזרת גברים והבימה נמצאת גם אצל הנשים. הסיפור לא היה כל כך מוזר אם הכסאות לא היו מופנים כלפי הבימה במקום כלפי ארון הקודש כך שהנשים והגברים למעשה יושבים זה מול זה... חוויה. בבוקר התפללנו בקהילת "אוהב צדק" בצפון ריברדייל, קהילת ה"בית" של בית הספר. המניין שם היה הרבה יותר מוכר, עם מחיצה בגובה סטנדרטי ותפילה רגילה. בסיום התפילה נערך במקום קידוש, נאמר לנו שבאופן רגיל הקידוש הוא הרבה יותר צנוע אבל השבת נערכה במקום בת מצווה ולכן הקידוש היה מפואר בהרבה. כל מי שטייל בארה"ב מכיר את סוג הקידושים האלה, בהם אפשר פחות או יותר לאכול ארוחה מלאה כולל המוציא, מבחר של בשרים חמים וקרים וסלטים שונים. במהלך הקידוש פנו אלינו כמעט כל חברי הקהילה מתוך רצון להכיר אותנו וכמובן להזמין אותנו לארוחה בחגים, ההתעניינות בנו ובישראל היתה גדולה מאוד, וההרגשה היתה כאילו אנחנו אורחות הכבוד של הקידוש למרות שלא יצא לנו לפגוש את בעלי השמחה עצמם.

לאורך כל השבת אנשים שונים סיפרו לנו ושאלו אותנו אם אנחנו מתכוונות ללכת ל"פרי-סליחות קונצרט" שנערך כל שנה בקהילה HIR. מדובר בקונצרט של חזן הקהילה של שירי קרליבך ודומים לעורר לקראת הסליחות, מסתבר שהקונצרט הזה מפורסם מאוד ברחבי ניו יורק ואנשים מגיעים ממקומות רחוקים לשמוע. הקונצרט עצמו היה נחמד, החזן הוא מתלמידיו של רבי שלמה קרליבך והמוזיקה היתה מעולה, אם עצמתי עיניים יכולתי לדמיין שאני בפסטיבל הכלייזמרים בצפת או בהופעה אחרת בארץ אבל בכל פעם שהעפתי מבט מסביבי שוב ושוב תקפה אותי חוסר נוחות מסוימת, הקונצרט נערך בתוך בית הכנסת ממש, כשהלהקה היתה ממוקמת על הבימה במקום שולחן הקריאה. אני יודעת שאין שום דבר פסול בקונצרט מוזיקה בתוך בית כנסת אבל לי זה היה נראה מוזר ועוד שהישיבה היתה מעורבת.
אחרי הקונצרט התחילו הסליחות (הגברים והנשים חזרו לעזרותיהם), אני לא יודעת אם יש מניינים כאלה בארץ, אבל החזן המשיך והסליחות היו גם הן בסגנון קרליבכי. היו רגעים של התעלות ממש, ובינינו כל דבר עדיף על הסליחות האשכנזיות המסורתיות, אבל היו פסוקים שלא הייתי שרה, "עשה למען טבוחים על ייחודך" לדוגמא.
לאורך כל התפילות גם בשבת וגם הסליחות שוב ושוב שאלתי את עצמי את אותה השאלה, איך יהודי יכול לומר כל יום שלוש פעמים ביום "קבץ נדחי ישראל" ולא להבין שמדובר בעליה??? מצד שני ההתעניינות של כולם בנו בישראל, האזכורים החוזרים ונשנים של שלושת החטופים בכל תפילה ובהרבה דברי תורה מחממים את הלב ממש.

נסיים בסיפור אופייני, ביום שני היה כאן חופש. כן, לא מספיק שימי ראשון הנם חופש מקודש יש להם עוד מספר רב של ימי חופשה חסרי בסיס, יום החופשה הזה נקרא לייבור דיי, יום העבודה. במקורו הוא נועד כהצדעה לפועלים אך כיום הוא פשוט יום חופש עם סיילים ענקיים (הנחות בלעז). אנחנו החלטנו לבלות את היום בשיטוטים ברחבי ניו יורק, הקלישאה של ישראליים בכל מקום הוכיחה את עצמה כשבמרכז ניו יורק פגשתי בכמה מכרים מישראל וכשעברנו ליד דוכן בקניון שמעתי את המוכר בדוכן אומר למוכרת שלידו, "אה, אלה סתם ישראליות דתיות!!", לא סתם, אנחנו שליחות!!!


שנה טובה, שנת גאולה והצלחה.

יעל.

חדשה כאן